במשך חמש-עשרה שנה אני יושב מול אותו שולחן אורן, עם אותם כלים, באותן שעות. השכמה בארבע, בדיקת הנוצה לפני הזריחה. יש שיגידו שהשגרה הורגת את הריכוז — אבל אצלי היא עושה את ההפך. דווקא בשקט שלפני הבוקר, כשהעולם עדיין לא החליט מה הוא רוצה להיות, האותיות באות בקלות. לא כולן. מעולם לא כולן.
אחריות הקולמוס
יש כלל בהלכה שרוב הסופרים מעדיפים לא לדבר עליו: אם טעית באות אחת בספר תורה — הכל פסול. לא הדף, לא השורה — הכל. דמיינו שאתם מציירים ציור שלם, ובמשיכת המכחול האחרונה אתם יוצאים מהקווים. הציור לא יימכר. זה לא צדק אומנותי — זה דין תורה. ואני זוכר את הפעם הראשונה שזה קרה לי, בגיל עשרים ושלוש, עם האות למד.
שבע אותיות נושאות כתרים — גזירת מלכות שאין עליה עוררין. וכל כתר הוא עולם שלם, נקודת-שיא של עבודת הסופר. העין הרגילה לא רואה אותם, אבל הסופר חי בצילם.
המרחק בין אות שנכתבה נכון לאות שנכתבה ברשלנות הוא מילימטרים ספורים. לפעמים פחות. הנוצה נוגעת בקלף, והדיו נספג לתוך הנקבוביות של היריעה — אין חרטה, אין מחק. מה שיצא מהנוצה יישאר שם לנצח, או עד שהאות תיפסל. זה מה שהופך כל קו להחלטה מוסרית.